ספר מצוות קטן, רמזים ער״א

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

« ספר מצוות קטן Introduction ספר מצוות קטן א׳ »

271 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות מכירה פרק י"ב וי"ד סמג לאוין סימן קע קעא טור ח"מ סימן רכז ורכח שלא להונות את חבירו במקח ובממכר: דכתיב ויקרא כה לא תונו: שיעור אונאת ממון לא נתפרש' בתורה: אבל שנינו בפ' הזהב האונא' ד' כסף מעשרים וד' כסף לסלע שתות למקח: ואתמר רב אמר שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו והלכה כשמואל דתניא כותיה: ואני שמעתי דרבנן אסמכוהו אקרא דלא תונו איש" א"ת אחיו" וירא"ת מאלהיך זהו שתות בסופי תיבות ואמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח והרי זו מחילה לאלתר: יתר משתות בטל מקח שתות המקח קיים ומחזיר אונאה: וזה וזה שתות ויתר כדי שיראה לתגר או לקרובו: אמר רב נחמן לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר: ולא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבי' אין לו אונאה : וכשם שיש אונאה להדיוט שנתאנה כך יש אונאה לתגר שנתאנה: וכתב רבינו משה מיימוני שהמחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה. או אפי' מחט בשיראין או טלה בסוס אין לו עליו אונאה דכיון ששני מינין הן זה חפץ בזה וזה חפץ בזה. והיינו דוקא כשלא שמו אותם קודם אבל פירות בפירות בין ששמו אותם קודם מכירה בין ששמו אותם אחר המכירה יש להם אונאה : אמר רב הונא. מכור לי באלו פירוש כגון שהיה לו מעות בכסותו קנה בלא משיכה ותניא במה דברים אמורים בסתם אבל במפרש כגון מוכר שאמר ללוקח חפץ שאני מוכר לך במאתים אינו שוה אלא מנה: וכן לוקח שאמר למוכר חפץ שאני לוקח במנה יודע אני שהוא מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה: אין לו עליו אונאה ומשמע דבסתם ואומר על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה כרב: ואע"ג דהלכה כשמואל בדיני: כי איתשיל לעניין אסורא דלא תונו איתשיל: שנינו אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים והקרקעות וההקדשות אפילו ביותר משתות : במה דברי' אמורי' במוכ' נכסי עצמו אבל שליח שטעה בכל שהו' בין במקרקעי בין במטלטלי חוזר: אמר רב נחמן האחים שחלקו מטלטלים הרי הם כלקוחו' פחות משתו' נקנה מקח יותר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזי' אונא' ואם התנו ביניה' שיחלקו בשום הדיינין אפילו בשתות בטל מקח שהדייני' ששמו ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כרבנן שפוסק רב נחמן הלכה כמותן: אין הלכה כרבי יהודה שאמר אף המוכר ספר תורה ומרגלית אין להם אונאה וכן פסק רב האי: וכשם שאין אונאה לקרקעות כך שכירות קרקע אין לו אונאה. וכן שכירו' פועל אין לו אונאה: והנושא ונותן באמונה אין לו אונאה. ואין משתכרין בדבר שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות יתר משתות: ואין משתכרין פעמים בביצים: כגון על חד תרין: אי נמי תגר לתגרא פי' המוכר הראשון ימכור ברויח והשני ימכו' בקרן בלבד: אין אוצרין פירות שיש בהם חיי נפש בארץ ישראל ובכ"מ שרובן ישראל בד"א בלוקח פירות מן השוק אבל מכניס משלו מותר לעשותן אוצר: אמר רבא המוכר לחבירו במשקל במדה במנין בין במקרקעי בין במטלטלי וטעה בכל שהוא חוזר: וכן כתב רב אלפס בשם הגאון: המוכר קרקע או עבד או בהמה או מטלטלים ונמצ' במקח מום שלא ידע בו מחזירין אפי' אחר כמה שני' שזה מקח טעות הוא והוא שלא נשתמש בו אחר שידע המום: ואם נשתמש בו הרי זה מחל לו ואינו יכול לחזור בו: כל שהסכימו עליו בני העיר שהוא מום שמחזירין בו המק' מחזירין: וכל שהסכימו עליו שאינו מום אינו מחזיר אא"כ פי' שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר שלם מ"מ אם אמר המוכר על מנת שאין אתה חוזר בשום מום הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול לו הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שיש במקח זה הפוחת דמיו כך וכך קבלתי עלי שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול ויפרש אותו. המוכר עבד או שפחה אין בו מקח טעות אלא במום המבטלו ממלאכה או נמצא בו חולי מאוס: אבל נמצא גנב או קוביוסטוס אין זה מקח טעות שסתם עבדים יש בהם כל אלו הרעות אלא אם כן פירש. המוכר זרעוני גנה שאין עצמן של זרעונים נאכלים ולא צמחו חייב באחריות' ומחזירי' לו הדמי' שלקח ממנו שחזקתו לזריע': אמנ' אם לקת' הארץ בברד תולין בברד וכן כל כיוצא בזה: מכר לו זרעונים הנאכלים אפי' זרע פשתן שרוב קונין אותו לזריע' הואיל ויש אוכלי' אותו אינו חייב באחריות זריעתו ואם הודיעו שהוא קונה לזריעה חייב באחריות זריעתו: והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה ולזריע': מכאן אתה למד שכל הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלוני' למוכרו ואחר שהוליכו נמצא בו מום אין יכול לומר החזר לי מקחי לכאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למוכרו שם: ואפי' נגנב או נאבד אחר שהודיעו הרי הוא ברשות המוכר: אבל אם לא הודיעו שיוליכנו למדינה אחרת והוליכו ונמצא בו מום הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר: המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לשחיטה מכרת לך שהלכ' כשמואל בד"א כשהלוקח קונה לשחיטה ולחריש' אבל אם אינו קונה אלא לחרישה בלבד הרי זה מקח טעות וחוזר בו וכן כל כיוצא בזה: המוכר בהמה לטבח ושחטה ונמצאת טרפה אם נודע בודאי שהיתה טרפה כשלקח הרי זה מחזיר לו הבהמה הטרפה ומוכר מחזיר לו הדמים: אבל אם אין ידוע המוציא מחבירו עליו הראיה. הוגלד פי המכה וכן כל כיוצא בזה בידוע ששלש' ימים קודם שחיטה נטרפה: ואם תוך שלשה ימים מכרה הרי זה מקח טעות. המוכר ביצי תרנגול' שחוטה בחזקת של חיה קנה ומחזיר אונאה דגבי אכילה נמי עדיפא של חיה משל שחוטה כדאיתא פירקא קמא דביצה: ואם פירש שקונה לאפרוחים מקח טעות הוא: המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנו' והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ולא היה יודע שלא היה אוכל עד שמת ברעב ה"ז מחזיר לו הנבלה והמוכר מחזיר לו הדמים כולם. במסכת בכורות פרק כל הפסולים מוכיח שהמוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ומחזיר לו הדמים וכן כל המוכר דבר שאסור לאוכלו מן התורה כך הוא דינו בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלאו: אבל אם מוכר דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרי' אם היו הפירות קיימין מחזיר הפירות ונוטל דמיו ואם אכלו אכלו ואין המוכר מחזיר לו כלום: וכל איסור הנא' בין מדברי תור' בין מדברי סופרי' מחזיר את הדמי' ואין בהם דין מכיר' כלל: בפ' המוכ' את הספינ' אמרינן ד' מדות במוכרי' מכר לו חטי' יפות ונמצאו רעו': לוקח יכול לחזור בו ולא המוכר רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפו' אין יכולי' לחזור בהם אע"פ שאינן רעו' שאין למעל' מהן ולא יפות שאין למעל' מהן ואם יש אונא' שתות אפ"ה אין א' מהם יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה וזהו כר' נתן ורשב"ם פירש בבבא בתרא שאין שם אונאה כלל ומה שאומר אין א' מהם יכול לחזור בו משנה שאינ' צריכה היא ואגב שאר הבבות נשנית שאילו יש שם אונאה רצה קנה רצה חוזר כר' יהודה הנשיא: אבל המוכר חיטים שחמתי' ונמצאת לבנה לבנה ונמצאת שחמתית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין כל אחד משניהם יכול לחזור בהם שאין זה המין שאמר המוכר שימכור לחבירו וכן כל כיוצא בזה: מסקינן בפרק המוכר פירות המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקנים שלו והחמיץ אינו חייב באחריותו: אף על פי שאמר למקפה פירוש לתבשיל אני צריך אף על פי כן אינו חייב באחריותו כיון שהוא בקנקנו של לוקח: מכר לו יין והוא בקנקני המוכר והחמיץ אם אמר ליה למקפה אני צריך מחזיר לו ואומר לו הרי יינך וקנקנך שאני לא קניתי לשתותו אלא לבשל מעט מעט: ואם לא אמר ליה למקפה אני צריך אין יכול להחזיר לו שהרי יאמר לו המוכר למה לא שתית אותו לא היה לך להשהותו עד שיחמיץ המוכר חבית של שכר או של יין לחבירו וחבית של מוכר והחמיצה אמר רב תוך ג' ימים ראשונים הרי הוא ברשות המוכר ומחזיר לו הדמים מכאן ואילך ברשות לוקח: ועבד רב יוסף עובדא כרב בשכר אמר רבא המוכר חבית יין לחבירו כדי למוכרה מעט והחמיצה במחצית' או בשלישיתה חוזרת למוכר דלמוכרה מעט מעט כפירש למקפה דמי כדפיר' בתו' ואם שינה הלוקח נקב או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר הרי היא ברשות הלוקח: וכן המקבל חבית של יין מחבירו להוליכ' למקום פלוני ולמוכרה שם וקודם שהגיע שם הוזל היין: או החמיץ הרי זה ברשות המוכר מפני שהחבית והיין שלו וכן כל כיוצא בזה: אסור לרמות לבני אדם במקח ובממכר או לגנוב דעתם ואחד עכו"ם ואחד ישראל שוים לדבר זה: היה יודע שהיה בממכרו מום יודיע ללוקח ואפי' לגנוב דעתי של בריות בדברים אסור: שנינו בפ' הזהב ביין התירו לערב קשה ברך ובין הגיתות בלבד מפני שמשביחו ואם היה טעמו ניכר מותר לערב בכל מקום שכל דבר שניכר טעמו הלוקח מרגיש בו: ולפיכך מותר לו לערב אותו: אסור לערב בין ביין בין בשמן שמרים אפי' כל שהוא ואפי' שמרים של אמש בשמרי' של היום אסור: אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו: יש מקומו' שנהגו אפי' היה בהם מחצה שמרי' או שהיה בפירות עפר או תבן או דבר אחר: מוכר כמות שהוא הכל כפי מנהג המדינה:

271 ספר מצוות גדול פתח ↗

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו ותניא בתורת כהנים באונאת ממון הכתוב מדבר שם בארנו דיני אונאה ודין אונא ודין מוכר ואירע אונס במכר:

271 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

לֹא יוֹנוּ רֵעַ

1 שלא להונות חבירו בממון דכתיב אל תונו איש את אחיו. ויקרא כ״ה:י״ד

271 משנה תורה, מצוות לא תעשה פתח ↗

שלא יונה במקח וממכר, שנאמר "אל תונו, איש את אחיו" ויקרא כה,יד.

271 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לְהוֹנוֹת בְּמִקָּח וּמִמְכָּר – שֶׁלֹּא לְהוֹנוֹת אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה, בְּמִקָּח וּבְמִמְכָּר, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כה יד וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּסִּפְרָא בהר ג ד אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, זוֹ אוֹנָאַת מָמוֹן, וּבַגְּמָרָא ב"מ נו, ב אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מִיַּד עֲמִיתֶךָ, דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד, כְּלוֹמַר, מִטַּלְטְלִין. וְאֵין כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ, שֶׁלֹּא יַזְהִיר הַכָּתוּב עַל אוֹנָאַת הַקַּרְקָעוֹת כְּמוֹ כֵן, אֶלָּא הָעִנְיָן הוּא לוֹמַר, שֶׁדִּינֵי אוֹנָאָה כְּגוֹן הַחִלּוּקִין שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם נ, ב, שֶׁהִיא חוֹזֶרֶת בְּיָתֵר מִשְּׁתוּת, וְדִינֶיהָ בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת וּבִשְׁתוּת, אֵינָן נוֹהֲגִין בְּקַרְקָעוֹת, אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין. וְעוֹד דָּרְשׁוּ בָּזֶה הַכָּתוּב בספרא שם א אִם בָּאתָ לִקְנוֹת קְנֵה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ. וְאוּלַי זֶה שֶׁדִּקְדְּקוּ בְּכָאן לִהְיוֹת דִּינֵי הָאוֹנָאָה בְּמִטַּלְטְלִין לְבַד, לְפִי שֶׁשָּׁנָה הַכָּתוּב בְּלָשׁוֹן זֶה שֶׁאָמַר וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר דְּמַשְׁמַע כָּל מִמְכָּר, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, וְאַחַר כָּךְ יִחֵד הָאַזְהָרָה בְּמִטַּלְטְלִין, שֶׁאָמַר אוֹ קָנֹה מִיַּד דְּמַשְׁמַע דַּוְקָא מִטַּלְטְלִין שֶׁהֵן נִקְנִין מִיָּד לְיָד. לָמְדוּ מִזֶּה לוֹמַר, שֶׁיֵּשׁ בְּמִטַּלְטְלִין דִּין מְחֻדָּשׁ שֶׁאֵינוֹ בְּקַרְקַע, וְזֶהוּ חֲזָרַת הַמָּמוֹן בִּקְצָת צְדָדִין שֶׁבּוֹ. אֲבָל עִקַּר הָאַזְהָרָה, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין הוּא בֶּאֱמֶת, שֶׁהֻזְהַרְנוּ שֶׁלֹּא לְהוֹנוֹת אֶת הַבְּרִיּוֹת לְדַעַת, אֲבָל הַחִלּוּק שֶׁבֵּינֵיהֶם הוּא, שֶׁאִם נִמְצֵאת אוֹנָאָה בְּמִטַּלְטְלִין בְּיָתֵר מִשְּׁתוּת שֶׁיִּבְטַל הַמֶּכֶר, שֶׁדַּעַת הַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא לִסְבֹּל אוֹנָאָה יְתֵרָה מִכֵּן בְּמִטַּלְטְלִין, אֲבָל בְּקַרְקַע לְפִי שֶׁהַקַּרְקַע דָּבָר קַיָּם לְעוֹלָם דֶּרֶךְ הַבְּרִיּוֹת לִמְחֹל בּוֹ כָּל אוֹנָאָה אַחַר שֶׁלָּקְחוּ אוֹתוֹ, וּכְעֵין מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ב"ק יד, ב עַל דֶּרֶךְ הַהַפְלָגָה, שֶׁהַקַּרְקַע דָּבָר הַשָּׁוֶה כָּל כֶּסֶף הוּא. וְהָרְאָיָה לִדְבָרֵינוּ אֵלֶּה, כְּלוֹמַר, שֶׁאִסּוּר אוֹנָאָה אַף בַּקַּרְקַע, שֶׁהֲרֵי עִקַּר אַזְהָרָה זוֹ בְּקַרְקָעוֹת הוּא דִּכְתִיב, וּכְמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּפָּרָשָׁה, זֶהוּ דַּעַת הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעִנְיָן זֶה וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּפֵרוּשׁ הַחֻמָּשׁ. שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה יָדוּעַ, כִּי הוּא דָּבָר שֶׁהַשֵּׂכֶל מֵעִיד עָלָיו. וְאִם לֹא נִכְתַּב דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתֵב, שֶׁאֵין רָאוּי לָקַחַת מָמוֹן בְּנֵי אָדָם דֶּרֶךְ שֶׁקֶר וְתַרְמִית, אֶלָּא כָּל אֶחָד יִזְכֶּה בַּעֲמָלוֹ בַּמֶּה שֶׁיְּחֻנֶּנּוּ הָאֱלֹהִים בְּעוֹלָמוֹ בֶּאֱמֶת וּבְיֹשֶׁר, וּלְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה תּוֹעֶלֶת, כִּי כְּמוֹ שֶׁהוּא לֹא יוֹנֶה אֲחֵרִים גַּם אֲחֵרִים לֹא יוֹנוּ אוֹתוֹ, וְאַף כִּי אִם יִהְיֶה אֶחָד יוֹדֵעַ לְרַמּוֹת יוֹתֵר מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, אוּלַי בָּנָיו לֹא יִהְיוּ כֵּן וִירַמּוּ אוֹתָם בְּנֵי אָדָם, וְנִמְצָא שֶׁהַדְּבָרִים שָׁוִים לַכֹּל, וְשֶׁהוּא תּוֹעֶלֶת רַב ה בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא לָשֶׁבֶת יְצָרוֹ. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ב"מ נא, א, שֶׁהַמּוֹכֵר וְהַלּוֹקֵחַ שְׁנֵיהֶם מֻזְהָרִים בְּאַזְהָרָה זוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר אוֹ קָנֹה, וְלֹא יֹאמַר הַלּוֹקֵחַ דֶּרֶךְ הַמּוֹכֵר לְדַעַת שׁוֹוִי מִמְכָּרוֹ, וְאַחַר שֶׁהוּא מוֹכְרוֹ לִי בְּדָמִים קַלִּים אֵין עָלַי עָוֹן, שֶׁאֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם בָּאַזְהָרָה, וּכְמוֹ כֵן שְׁנֵיהֶם הֵן בְּדִינֵי הָאוֹנָאוֹת כְּמוֹ שֶׁחִלְּקוּם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְכֵן הוּא בַּמִּשְׁנָה שם אֶחָד הַמּוֹכֵר וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה, וְכָל מִי שֶׁנִּתְאַנָּה מֵהֶם יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם מט ב, שֶׁשִּׁעוּר הָאוֹנָאָה שֶׁמַּחְזִירִין אוֹתָהּ וְיִהְיֶה הַמִּקָּח קַיָּם הוּא שְׁתוּת הַמִּקָּח אוֹ שְׁתוּת הַדָּמִים, וְשִׁעוּר הָאוֹנָאָה שֶׁאֵין מַחְזִירִין אֲפִילּוּ אוֹתָהּ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְבַטְּלִין הַמִּקָּח בִּשְׁבִילָהּ הוּא פָּחוֹת מִשְּׁתוּת הַמִּקָּח וְהַדָּמִים, אֲבָל הָיָה בַּדָּבָר שְׁתוּת אֶחָד מֵהֶם, כְּלוֹמַר שְׁתוּת הַמִּקָּח אוֹ שְׁתוּת הַדָּמִים מַחְזִירִין הָאוֹנָאָה. וְשִׁעוּר הָאוֹנָאָה שֶׁמְּבַטֶּלֶת הַמִּקָּח כֻּלּוֹ, הוּא כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָתֵר מִשְּׁתוּת הַמִּקָּח וְהַדָּמִים, שֶׁהֲלָכָה הִיא כִּשְׁמוּאֵל דַּאֲמַר בַּגְּמָרָא שם שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ. כְּלוֹמַר, שֶׁאִם הָאוֹנָאָה אֵינָהּ יְתֵרָה עַל שְׁנֵיהֶם לֹא יִתְבַּטֵּל הַמִּקָּח, אֶלָּא יַחְזִיר הָאוֹנָאָה. וּמַה שֶּׁאָמַרְנוּ שֶׁבְּאוֹנָאָה שֶׁיְּתֵרָה עַל שְׁתוּת יִתְבַּטֵּל הַמִּקָּח, וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הָלַךְ לְבֵיתוֹ בִּמְעוֹתָיו וְזֶה בְּפֵרוֹתָיו דַּוְקָא שֶׁבָּא לַחְזֹר בּוֹ מִי שֶׁנִּתְאַנָּה, אֲבָל בָּא לַחְזֹר בּוֹ הַמְאַנֶּה מֵחֲמַת שֶׁנִּתְיַקְּרוּ הַפֵּרוֹת בֵּינְתַיִם אוֹ בְּטַעֲנָה אַחֶרֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ מִי שֶׁנִּתְאַנָּה אִי לָאו דְּאוֹנִיתַן לָא מָצֵית הָדְרַת בָּךְ, וְהַשְׁתָּא מָצֵית הָדְרַתְּ בָּךְ? וְכֵן הוּא הַלָּשׁוֹן בַּגְּמָרָא ב"ב פד א וְרַב חִסְדָּא הוּא דְּאָמַר לִשְׁמַעְתָּא בְּפֶרֶק הַסְּפִינָה. וְרַב אַלְפָס ז"ל פְּסָקָהּ בְּבִטּוּל מִקָּח וּפֵרוֹת, כְּלוֹמַר, דַּאֲמַר לֵיהּ מִי שֶׁנִּתְאַנָּה לַמְּאַנֶּה בִּשְׁעַת הַמֶּכֶר הָרֶוַח הָיָה עִמְּךָ, וּכְבָר נִתְקַיֵּם מִמְכָּרֵנוּ אוֹ מִקָּחֵנוּ מֵחֲמָתְךָ, מָה זֶה שֶׁבָּא לְבַטֵּל אוֹתוֹ, הָאוֹנָאָה שֶׁעָשִׂיתָ לִי, הֲרֵנִי מוֹחֲלָהּ, כִּי רַבּוֹתֵינוּ לֹא בִּטְּלוּ הַקִּנְיָן, אֶלָּא מֵחֲמַת הַמִּתְאַנֶּה, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא רוֹצֶה בַּדָּבָר הֲרֵי הוּא קַיָּם. וְזֶה שֶׁשָּׁנִינוּ שם פג ב יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת לוֹקֵחַ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. כְּלוֹמַר, וְלֹא מוֹכֵר, רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת מוֹכֵר יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ, כְּלוֹמַר, וְלֹא לוֹקֵחַ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ב"מ נב א בְּעִנְיְנֵי הָאוֹנָאָה, שֶׁאֵין רָאוּי לִהְיוֹת דִּין הַחֲזָרָה אוֹ הַבִּטּוּל נִמְשָׁךְ לְעוֹלָם, אֶלָּא זְמַן קָצוּב הוּא שֶׁנָּתְנוּ בַּדְּבָרִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ עִנְיְנֵי הַמִּקָּח וְהַמִּמְכָּר בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְהַזְּמַן שֶׁנָּתְנוּ אֵינוֹ שָׁוֶה בְּכָל הַדְּבָרִים, וְגַם אֵינוֹ שָׁוֶה בְּלוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, כִּי בְּכָל סְחוֹרָה שֶׁתִּהְיֶה בְּחִלּוּף הַמַּטְבְּעוֹת נָתְנוּ בָּהּ שִׁעוּר כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה אוֹתָהּ הַלּוֹקֵחַ לַשֻּׁלְחָנִי אִם הוּא בִּכְרַךְ. וְאִם הוּא בִּכְפָר יִהְיֶה הַשִּׁעוּר עַד יוֹם הַשּׁוּק שֶׁיַּעֲלֶה לִכְרַךְ, אוֹ לְמָקוֹם שֶׁשֻּׁלְחָנִי שָׁם. וּבִשְׁאָר כָּל הַסְּחוֹרוֹת אֵין חִלּוּק בֵּין כְּפָר לִכְרַךְ, וְהַשִּׁעוּר בָּהֶן הוּא כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה הָאָדָם מָה שֶׁלָּקַח לְתַגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, וְשִׁעוּר זֶה לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִקְבֹּעַ בְּעִנְיָן זֶה חֶשְׁבּוֹן שָׁעוֹת. וְרָבָא נָתַן טַעַם בַּגְּמָרָא שם ב בְּחִלּוּק הַמַּטְבֵּעַ מִשְּׁאָר סְחוֹרוֹת, וְאָמְרוּ דֶּרֶךְ כְּלָל, טַלִּית לְכָל אֱנָשׁ קִים לֵיהּ, סֶלַע לַשֻּׁלְחָנִי הוּא דְּקִים לֵיהּ. עָבַר זֶה הָעֵת וְלֹא חָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בָּאוֹנָאָה יָתֵר מִשְּׁתוּת כַּמָּה אֵין יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ מִן הַדִּין, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים שם שֶׁמִּמִּדַּת הַחֲסִידוּת רָאוּי לְהַחְזִירָהּ לְעוֹלָם. וְשִׁעוּרִים אֵלּוּ הֵן בְּלוֹקֵחַ, אֲבָל הַמּוֹכֵר חוֹזֵר בּוֹ לְעוֹלָם, לְפִי שֶׁאֵין הַסְּחוֹרָה בְּיָדוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִמָּלֵךְ עָלֶיהָ. וְלֹא נֶאֶמְרוּ דִּינִין אֵלּוּ שֶׁכָּתַבְנוּ, אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת אֵין בּוֹ אוֹנָאָה, וְלֹא בִּטּוּל מִקָּח בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַקָּצוּב שֶׁאָמַרְנוּ, וְלֹא אַחַר כֵּן, שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֶלָּא בְּתַגָּרִים לְתִקּוּן הָעוֹלָם וּלְיִשּׁוּבֵי הַמְּדִינוֹת, אֲבָל בַּעֲלֵי בָּתִּים אֵין מוֹכְרִין כְּלֵיהֶם אֶלָּא בְּיֹקֶר, וּבְנֵי אָדָם בְּדַעְתָּם עִנְיָן זֶה שֶׁהוּא כֵּן מוֹחֲלִין הַדָּבָר לְעוֹלָם בְּבַעַל הַבַּיִת. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שם נו, א שֶׁאֵין בָּהֶם דִּינֵי אוֹנָאָה לְשׁוּם אָדָם, וַאֲפִילּוּ נִמְכְּרוּ פִּי שְׁנַיִם כְּשָׁוְיָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אִסּוּר אוֹנָאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּרֹאשׁ הַמִּצְוָה לְדַעַת הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַקַּרְקָעוֹת, וְהָעֲבָדִים, שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּלְמַד בַּגְּמָרָא שם ב מִדִּכְתִיב וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם. וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, תָּנוּ רַבָּנַן, וְכִי תִּמְכְּרוּ. וכו' אוֹ קָנֹה מִיַּד דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד, יָצְאוּ הַקַּרְקָעוֹת שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין, וְיָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, וְיָצְאוּ שְׁטָרוֹת דַּאֲמַר קְרָא מִמְכָּר, מִי שֶׁגּוּפוֹ קָנוּי, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין גּוּפָן קָנוּי אֶלָּא לָרְאָיָה שֶׁבָּהֶן. מִכָּאן אָמְרוּ הַמּוֹכֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבַשָּׂם יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה. וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁאֵין מוֹכְרִין לוֹ לִרְאָיָה שֶׁבָּהֶן, אֶלָּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּנְּיָר. וְקָא מַתְמַהּ עָלָיו בַּגְּמָרָא שם: מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? כְּלוֹמַר פְּשִׁיטָא, וְכִי מִגְרָע גָּרַע נְיָר מִכָּל שְׁאָר מִלֵּי? וּמְשַׁנֵּי לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב כָּהֲנָא דְּאָמַר אֵין אוֹנָאָה לִפְרוּטוֹת, וְהֶקְדֵּשׁוֹת אִמְּעִיטוּ מִדִּין אוֹנָאָה, מִדִּכְתִיב עֲמִיתֶךָ. וְתֵדַע שֶׁכָּל עִנְיְנֵי הָאוֹנָאָה נֶאֶמְרוּ בְּשׁוֹוִי הַחֵפֶץ, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר שָׁוֶה שֵׁשׁ בְּחָמֵשׁ אוֹ שָׁוֶה חָמֵשׁ בְּשֵׁשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל הַמְאַנֶּה בְּמִדָּתוֹ שֶׁל חֵפֶץ, בְּאָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ, בְּעָבְיוֹ אוֹ בְּמִשְׁקָלוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר מוּעָט חוֹזֵר. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא קידושין מב, ב כָּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר. וְהָרוֹצֶה לְהִנָּצֵל מִכָּל חֲשָׁשׁ עִנְיָנִים אֵלּוּ שֶׁכָּתַבְנוּ, יָכוֹל לוֹמַר לַלּוֹקֵחַ, חֵפֶץ זֶה שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אוֹנָאָה עַד כָּךְ וְכָךְ, אִם תִּרְצֶה לִקַּח אוֹתוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא יְהֵא לְךָ עָלַי אוֹנָאָה קָחֶנּוּ, וְאִם לָאו הַנַּח אוֹתוֹ, אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה אַחַר כֵּן, וְלֹא אֲפִלּוּ תַּרְעֹמֶת דְּבָרִים כמבואר ב"מ נא ב. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ בְּפֶרֶק רְבִיעִי מִמְּצִיעָא ח"מ סימן רכז. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְעָשָׂה אוֹנָאָה לַחֲבֵרוֹ לְדַעַת בִּשְׁתוּת אוֹ יוֹתֵר עָבַר עַל לָאו זֶה, אֲבָל בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת הִתִּירוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְהִשְׁתַּכֵּר לְתַגָּר, מִפְּנֵי תִּקּוּן הַיִּשּׁוּב, שֶׁיִּמְצְאוּ בְּנֵי אָדָם צָרְכֵיהֶם מוּכָנִים בְּכָל מָקוֹם. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, לְפִי שֶׁנִּתָּן לְהִשָּׁבוֹן.

« ספר מצוות קטן Introduction ספר מצוות קטן א׳ »